הסדרה בלבנון – אפס חזון

הדיווחים אודות הסדרה אפשרית בלבנון מעלים דאגה, שאחר כל מה שעברו תושבי הצפון וכלל תושבי מדינת ישראל כבר למעלה משנה, נגיע בסוף לוריאנט כזה או אחר של החלטה 1701 האומללה, אשר תנציח את היאחזות החיזבאללה בדרום לבנון ותאפשר לו להמשיך לאיים על ישראל בכלל ועל ישובי הצפון בפרט. סעיפים כאלו ואחרים ושינויים קוסמטיים שיערכו בהסכם לא ישנו עובדת יסוד זו, ולאור ההצלחה הגדולה במערכה בשטח, ובמיוחד לנוכח הקרבנות שהקרבנו, עולה השאלה מדוע בכל פעם ישראל מנצחת בשדה הקרב, ומחוררת את הנצחון ומרוקנת אותו מתוכנו כאשר מגיעים לדיונים על הפסקת אש ולהסדרים מדיניים. הערבים, לעומת זאת, סופגים שוב ושוב מפלות בשדה הקרב, אך בשולחן המשא ומתן הם זוכים להצלחות, המדרבנות אותם שוב ושוב לנסות את מזלם ולהלחם בישראל.
קשה לומר, שהנציגים הישראליים במשא ומתן ניחונו במנת משכל נמוכה משל עמיתיהם הערבים. הבעיה נמצאת במקום שורשי יותר, יסודי יותר, ועד שהיא לא תפתר, נצא שוב ושוב מתוסכלים מהמחשבה, שלוחמינו הקיזו את דמם רק בכדי שהמדינאים יזרקו לפח את הנצחון.
הבעיה היסודית מונחת בכך, שככל שסיכויי הערבים לנצח בקרב אפסיים וככל שאין הגיון צבאי ביציאתם לקרב, יש להם מטרה ברורה ומוגדרת, והם ממוקדים להשיג את אותה מטרה – סילוק הישות הציונית הזרה מהמרחב. ואילו אנחנו? מה המטרות שלנו? הפסקת אש, השבת החטופים, שקט בצפון, שקט בדרום, שקט ושקט ושקט.
אז זהו, שמי שמבקש רק שקט – יקבל רעש. אילו עמד חזון יהודי שורשי בבסיס המדיניות הישראלית, היינו רואים במערכה בצפון הזדמנות לתיקון עוול היסטורי ולהשבת נחלת שבט אשר לישראל. אילו ידע כל ילד וילדה שדרום לבנון אינו אלא שטח כבוש שאנו מייחלים לשחררו, כפי שכל ילד בביירות ובעזה חולם על אל-קודס – אילו ידענו זאת ולמדנו זאת ולימדנו זאת את ילדינו – אז הנצחון באמת היה מוחלט, והוא לא היה מתמסמס בכל פעם שיושבים נציגי ישראל לשולחן המשא ומתן המדיני. אילו השכלנו להעמיד כאן אומה היודעת את בוראה ומכוונת מטרה להמליך אותו על פני הבריאה, לכונן את מלכותו בכל מרחבי ארצו ולבנות את היכלו – לא היינו זקוקים לאנשי ממשל טראמפ שיזכירו לנו את יעודנו. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה!
הגיע הזמן לרפורמה יסודית במערכת החינוך הישראלית, הגיע הזמן להנכיח את הקב"ה בעולמנו. אחרת תהא זו לא רק טעות תיאולוגית, כי אם נזק בטחוני שהדורות הבאים ישלמו עליו!