שיח של חרשים

אתמול בנוסעי ברכבי נזדמן לי לשמוע ראיון ברדיו קול חי עם ח"כ אביחי בוארון מהליכוד, יהודי דתי-ציוני ערכי, בתכניתו של השדרן החרדי בצלאל קאהן. לקראת סוף הראיון עלה הנושא הטעון של גיוס בחורי ישיבות, תוך התיחסות לאמירות קשות שנאמרו לאחרונה בקרב הציבור הדתי-לאומי כלפי הציבור החרדי, אשר בכללותו אינו מתגייס לצבא.
תוך כך ניסה ח"כ בוארון לטעון, כי ניתן לשרת בצבא ולהשאר יהודי ירא שמים, בעוד המראיין החרדי מטיל פקפוק גדול בקביעה זו, תוך שהוא מסתייע מנתונים שונים המעידים, כי המציאות טופחת על פני הטוענים כך. "הניסוי נכשל", קבע נחרצות, בעוד ח"כ בוארון טוען, כי כאשר גדוד שלם הם בני תורה, אין סיבה שלא יצאו חזקים בשמירת המצוות כפי שנכנסו. כסיוע לדבריו הביא דוגמא מבנו, שנכנס לצבא עם פאות ארוכות וזקן, וחזר לישיבה עם אותן פאות ואותו זקן אחר שקרב כמה יהודים בדרך. "המשימה שלנו היא להפיץ את אור ה' ולהקים ממלכת כהנים וגוי קדוש" טען בלהט, וכנגדו מביא בצלאל קאהן עדויות על יהודים חרדים שנכנסו לצבא ויצאו משם חילונים לגמרי.
אז מי צודק? מהי המציאות האמיתית? [הדברים הבאים נכתבים ביחס לכלל הציבור, ואיני מדבר על יחידים יוצאי דופן בכל מגזר].
כמדומני, שיש כאן חוסר הבנה משווע משני הצדדים כלפי המציאות של המגזר האחר, וכך נוצר שיח של חרשים. בנו של ח"כ בוארון אינו דוגמא יוצאת דופן בציבור שלו. להבדיל מהבנטים למיניהם שעומדים מאחורי קמפיין השנאה בעיתונות הדתית כלפי בני הישיבות, ושמבחינתם הורדת הכיפה היא דבר של מה בכך, הציבור התורני-לאומי מחנך את בניו משחר ילדותם להתמודדות מול אתגרי העולם החילוני, להפיץ את אור ה' בעולם ולעמוד בגבורה בנסיונות שהמפגש עם העולם החילוני מזמן בפניהם. להתמודדות הזו ישנו מחיר לא קל, וככל שהציבור יותר רחב ופחות איכותי, מטבע הדברים שאחוזי הנשירה עולים. ללא ספק, רבים וטובים שחונכו כך נכנסו שלמים ויצאו שלמים מהצבא, ואף זכו להפיץ שם תורה ויראת שמים. עבורם, המסגרות של ישיבות ההסדר הן פתרון ראוי, אלא שבשנים האחרונות מחובתם להתמודד מול מגמות הצבא הכלליות, כאשר ארגוני השמאל הרדיקלי מנסים בכל כוחם לכפות את ערכיהם הנלוזים גם על חיילים דתיים. זהו נושא למאמר נפרד, ועוד חזון למועד.
הציבור החרדי, לעומת זאת, חונך אחרת משחר ילדותו. אמונים על דברי חז"ל, שאל לו לאדם להכניס את עצמו לנסיון, זכה הציבור החרדי לבצר את עולמו הרוחני בחומות, אשר עמדו בפני רוחות סוערות, ועל-כן אחוזי הנשירה בו נמוכים בהרבה. אמנם גם שם, המצב לא פשוט, וכל נושר הוא עולם ומלואו, אבל זה לא מתקרב למה שקורה בציבור הדתי-לאומי. כאשר הבחורים החלשים יותר בקרב הציבור החרדי נשלחים להתמודדות מול ההווי הצבאי, סכנתם כפולה ומכופלת לעומת בחור דתי-לאומי שחונך מאז ומעולם להתמודדות זו. ממילא, כל נסיון להשליך מציבור אחד על השני – אינו יכול לשקף את המציאות.
אנו מייחלים ליום, בו הצבא יהיה נשלט על-ידי יראי ה', ואז החילונים הקיצוניים יהיו אלו שלא ירצו לשלוח את ילדיהם לצבא מחשש 'מוצדק' שיחזרו בתשובה. אולם במציאות הנוכחית, של היוהל"ם והשרות המשותף, כשארגוני השמאל הקיצוני ביותר שולטים במערך החינוך הצה"לי, יש להתפלל על בני הציבור הדתי-לאומי שמחרפים נפשם בקרב, שיצאו בשלום גם ברוחם ולא רק בגופם. בני הציבור החרדי, לעומת זאת, בכללותם אינם מוכשרים להתמודד מול הרוחות הללו, ואל להם להתפתות לקמפיינים מגמתיים, שנועדו לתקוע תריז בין הציבורים בשל גחמות פוליטיות של כאלו, שפעם אחת כבר גנבו את השלטון ולא בחלו בשום אמצעי לשם כך. הנושא רציני מדי, ההשלכות כבדות מדי וגורל האומה הפיזי והרוחני יקר מדי בכדי שנאפשר להם לשחק בנו.